מבוא
דמיינו לכם צעצוע "לגו" שבנו ילדים, אשר התפרק במהלך המשחק והתפזר לאבני "לגו" קטנות.
אנחנו מצפים שלנוכח הריסת המבנה, התגובה של הילדים שבנו את המבנה תהיה כעס, הטחת האשמות הדדיות ואפילו מריבה אלימה.
אולם בפועל אנו רואים לעתים קרובות שמתפתח בין הילדים דווקא פתרון אחר, פתרון המבוסס על הבנה אינטואיטיבית מתוך חווית המשחק. בעיני הילדים, כמו במשחק טניס, המבנה שהתפרק היה לא יותר ממשחק, מערכה אחת בסידרה של מערכות במשחק שכולל יותר ממערכה אחת. אבני המשחק מגרות את דמיון הילדים אשר נרתמים לבנייה של מבנה חדש, אשר בד"כ יהיה שונה מזה שנהרס. לעתים הוא יהיה מוצלח יותר ולעתים במקום מבנה אחד ייבנו מספר מבנים. הבנייה מחדש היא תהליך מאתגר ומספק אשר משדרג את חווית המשחק ואת עבודת הצוות. הזמן המוקדש לבנייה מחדש אינו משעמם, אלא להיפך. ייתכן שהתוצאה תהיה יפה יותר או טובה יותר מהמבנה שהתפרק.
ארוע דומה ניתן לדמיין במטבח במסעדה. הצוות מכין מנה מיוחדת במינה, אך היא לא מצליחה. במקום להתייאש, חברי הצוות עושים שימוש באותם מרכיבים וממציאים מנה חדשה וטעימה יותר.
דוגמאות אלה שייכות לעולם הדקונסטרוקטיביסטי, שבו אנו מפרקים את הקיים, חוקרים אותו, חושפים איכויות שהסתתרו בו ובונים בעזרת אותם מרכיבים יצירה חדשה.
הדקונסטרוקטיביזם בתרבות
"דקונסטרוקציה" בספרות איננה "הריסה", אלא משמעותה קרובה למילה "ניתוח" ((analysis, שמשמעותה האטימולוגית היא "לפרק" "to de-construct". "דקונסטרוקטיביזם" לא מקבל את הביטוי החיצוני כמובן מאליו, אלא מבקר אותו, מתבונן בו, מטפל בו ומחפש את החיובי בתוך מה שנתפס כשלילי.
זרם הדקונסטרוקטיביזם נמצא בספרות, בשירה, באדריכלות ובעיצוב. ""דקונסטרוקטיביזם" פרץ לזרם המרכזי של עיתונות עיצוב עם התערוכה אדריכלות דקונסטרוקטיביסטית שהוצגה במומה בשנת 1988 באצירת פיליפ ג'ונסון ומרק וויגלי[1]". במילותיו של וויגלי "אדריכל דקונסטרקטיביסטי הוא… לא מי שמפרק בניינים, אלא מי שמזהה את הדילמות האינהרנטיות לבניינים. האדריכל הדקונסטרוקטיביסטי מושיב את הצורות הטהורות של המסורת האדריכלית על כורסת המטפל ומזהה את הסימפטומים של הלא טהור המודחק. הלא טהור מוצף אל פני השטח באמצעות מיזוג של שידול עדין ועינוי אלים: הצורה נמצאת תחת חקירה".
אלן לופטון אבוט מילר כותבים במאמרם[2] כי "בעיני וויגלי, דקונסטרוקטיביזם באדריכלות שואל שאלות על המודרניזם על ידי התבוננות מחודשת בשפה, בחומרים ובתהליכים שלה עצמה".
[1] Philip Johnson and Mark Wigley, Deconstructivist Architecture (New York: Museum of Modern Art, 1988)
[1] דקונסטרוקציה ועיצוב גרפי, אלן לופטון אבוט מילר (פורסם בבצלאל,כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, גליון 6 , ינואר 2020)
"בתיאוריה של דרידה, דקונסטרוקציה שואלת כיצד הייצוג מאכלס את המציאות. כיצד הדימוי החיצוני של הדברים נכנס לתוך המהות הפנימית שלהם? כיצד חודרים פני השטח אל מתחת לעור? מאז ימי אפלטון, שלטו בתרבות המערב צמדי ניגודים כגון מציאות/ייצוג, פנים/חוץ, עותק/מקור ונפש/גוף. ההישגים האינטלקטואליים של המערב – המדע, האמנות, הפילוסופיה והספרות שלו – תמיד העדיפו צד אחד על פני השני בצמדים אלה, כשהם קושרים את האחד עם האמת ואת השני עם כזב. דקונסטרוקציה תוקפת ניגודים כעין אלה על ידי הצגת האופן שבו המושג השלילי, הפחות מוערך, שוכן בתוך המושג החיובי, המוערך".
הדקונסטרוקטיביזם בגישור
ניתן לומר שגישור בגישה הדקונסטרוקטיבית – הוא תהליך "פירוק והרכבה" שבו המגשר מעודד את הצדדים להתבונן מבחוץ על תהליך הפירוק שהוביל לקונפליקט, להשלים איתו, לזהות את הניגודים בין הצדדים ואת הצדדים הטהורים של הקשרים ביניהם, לחבר חיבורים של מרכיבים שהיו חבויים עם מרכיבים גלויים ולבנות באמצעותם פתרון חדש מבלי להתעמת עם טענות הצדדים ומבלי לבקר אותם מנקודה חיצונית, לא משפטית ולא ערכית.
בגישה הדקונסטרוקטיבית לא עוסקים ב"הריסה". אם דבר מה אכן נהרס במהלך הדקונסטרוקציה, הרי זה רק המחסום שהפריע לפתרון (כגון פרשנויות סותרות / גישה כוחנית / התקפית / שתלטנות).
באופן פרקטי, לפני שלב בחינת הפתרונות, בכל גישור המגשר מבצע מהלך של בדיקה צמודה, אינטימית וקרובה של טענות הצדדים לסכסוך, חושף את הטענות והמבנה הלוגי שלהן, אילו טענות הצדדים מנסים להציג ואילו להסתיר, מסייע להם לזהות את המרכיבים הטובים ביותר של מבנה היחסים שלהם ומזהה את האינטרסים של הצדדים.
בגישה הדקונסטרוקטיבית המגשר מסייע לצדדים לבנות פתרון שהוא "התחנה הבאה", דהיינו השלב החדש במערכת "היחסים" של הצדדים. באופן טבעי "פרק ההמשך" יהיה שונה ממערכת היחסים שהכירו הצדדים בעת שנכנסו לגישור. לכן גיבוש פתרון של "להחליף את הישן בחדש" דורש אומץ מכל הצדדים. ודוק – הפרק החדש של מערכת היחסים בין הצדדים למחלוקת יהיה מבוסס על אותם "מרכיבים ישנים", אך יהיה שונה ממה שהצדדים למחלוקת הכירו בעת כניסתם לגישור.
בניית פתרון בשיטה זו מחייבת עבודת צוות, הכוללת חוויה המזכירה את חווית המשחק. ההישג המרכזי של הגישה הדקונסטרוקטיבית נמצא בדרך בה פועלים הצדדים. העבודה המשותפת של הצדדים היא חלק מרכזי בהישג של החזרת האמון וההבנה בין הצדדים. ההתבוננות המשותפת של הצדדים על הקונפליקט מלמדת אותם שה"חוזה"/"בית"/"עסק" שהתפרק הוא בסיס לבניית "חוזה"/"בית"/"עסק" אחר, שמתאים יותר לצדדים.
התוצאה תהיה הסדר (מבנה) חדש שייבנה בעזרת אותם חומרי יסוד (אבני הבניין) ששימשו את הצדדים ביחסיהם המעורערים. אולם הפעם, השימוש ב"אבני הבנין" נעשה בדרך חדשה, שונה ומתאימה יותר לצדדים (ולעתים יצירתית יותר) שתאפשר קיום משותף ו/או ניהול משותף או הפרדת כוחות, למען מטרה מוסכמת (כגון "טובת העסק", "טובת הילדים", "טובת המוצר", "טובת יחסי הרשות המקומית והתושבים" וכיו"ב).
כמו בכל סגנון גישור, האופציות שיש בידי המגשר והצדדים הן רבות ומגוונות, אך יש לזכור לשמור על מרכיבי היסוד של מערכת היחסים בתוך הפאזל של הפתרון שייבחר, כי הם "הדבק" של הפתרון.
[1] Philip Johnson and Mark Wigley, Deconstructivist Architecture (New York: Museum of Modern Art, 1988)
[2] דקונסטרוקציה ועיצוב גרפי, אלן לופטון אבוט מילר (פורסם בבצלאל,כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, גליון 6 , ינואר 2020)