חדשות

וידיאו משפטי
פורסם בתאריך:
01/09/2020
מאת:
עו"ד אליהו שילה ז"ל (1928-2017)

(הכותב הוא יקיר לשכת עורכי דין. המאמר נכתב בשנות ה-90.)

ואשיבה שפטיך כבתחילה… (ישעיהו א' 26)

אנו עדים בתקופה האחרונה למאמצים הנעשים במשרד המשפטים וע״י הנהלת בתי המשפט בהכנסת שנויים ושיפורים במערכת בתי המשפט, שמטרתם להביא ליעול ההליכים ולהחשתם. מאמצים אלה כרוכים בהשקעת משאבים כספיים רבים וקצב הכנסת השיפורים מוכתב ע"י קצב העמדת משאבים כספיים אלה לרשות משרד המשפטים. אולם, קיים נושא נוסף שיוכל להביא לידי יעול ושיפור ההליכים המשפטיים, והטיפול בו אינו כרוד בהוצאה כספית כלל, וזהו הגורם האנושי והתיחסותו לגורם הזמן.

נושא הזמן והמועדים לביצוע פעולות משפטיות והתחייבויות, קיבל ביטוי נרחב בחוקים שונים. לעומת מועדים קצובים שנקבעו לפי חוקים מסוימים כגון פקודת החברות, פקודת פשיטת הרגל, סדרי הדין האזרחי והפלילי, נקבעת בחוק החוזים הוראה כללית בסעיף 41 לפיה התחייבות יש לקיים תוך זמן סביר. מהו זמן סביר זה תלוי בנסיבות, ובתי המשפט קצבו זמן סביר זה בצורות שונות במקרים שונים, שבאו לדיון בפניהם, אולם לא נקצב מהו זמן סביר למתן פסק דין, למרות שבתקנה 190 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ״ד-1984 ניתן לראות רמז לדעתו של המחוקק בענין זה.

סדרי הדין שקבעו מועדים קצובים לביצוע פעולות כגון הגשת כתב הגנה, דרישה לגילוי מסמכים, מתן תשובה לבקשה בכתב, הגשת ערעור וכו', הם ענינים שעורכי דין נתקלים בהם בעבודתם הרגילה, והתיחסותו של כל שופט למועדים אלה שונה משופט לשופט. ניתן היה לקבל בהבנה גישה המקפידה על קיום המועדים הללו, אילו נהג בית המשפט באותו קנה מידה, בכל מה שקשור אליו.

איני יכול שלא להעלות על נס ולכבד אותה שופטת של בית המשפט העליון, שבראותה כי לא תוכל להיכנס לאולם בשעה שנועדה לדיון, שלחה מתמחה להתנצל בשמה, ולעומתה, שופט אחר בערכאה אחרת אשר מזמין את כל הצדדים לשעה 8:30, ואילו הוא מגיע ללשכתו לאחר השעה 9:30. מי שחס רק על זמנו ואינו חס על זמנם של אחרים, כלום יכול הוא לחוס גם על ממונם של בעלי הדין?

העומס הרב המוטל על בתי המשפט ועל השופטים גורם ל״סחבת" בקביעת משפטים, אך לא יכולה להיות הצדקה ל״סתבת" בכתיבת פסקי דין. כב' השופט ח' כהן כתב על כך בע״א 803/75 מינרוף כגר משה ואסתר קלינמינץ ואח', פ״ד ל (3) 179, בעמ' 188

"…במה דברים אמורים ומוסברים, במלאכת שפיטה שנעשתה נאמנה־ מה שאין כך במלאכת שפיטה שנעשתה רמיה. שפיטה נאמנה כיצך, שהשופט חותך הדין סמוך לאתר שמיעת העדויות ־ שאז נאמן הוא להעיד על התרשמויותיו; ושפיטת רמיה כיצד, שהשופט מענה את הדין ואת בעלי הדין ומשהה פסק דינו מעבר לגבול והזמן הקבוע בתקנות, שיהוי בלתי סביר; …"

לפני למעלה מעשרים שנה, העלה פרופ' שמעון שטרית את השאלה "על מי יוטל מחיר העיכובים והתקלות בהליך השיפוטי" במאמר הנושא כותרת זו שהתפרסם ב״משפטים", כרך ו', עמי 584. שאלה זו נשארה פתוחה, והרי כולנו יודעים שרק בעלי הדין משלמים את המחיר. האם לא הגיע הזמן שבית המשפט והמדינה ישאו במחיר זה?

אביא כאן שתי דוגמאות למחיר הכבד שמשלמים בעלי דין, עקב השהיית מתן פסק דין או החלטה ע"י שופט.

במקרה הראשון, נתבע פינויו של מי שבנה בנין על מגרשו של אחר, ונתמנה מומחה שקבע את שוויו של הבנין, שהוא הסכום שבעל המגרש יהיה חייב לשלם למי שבנה הבנין. הוגשו סיכומים ועברו כ- 40 חדשים (!) ולא ניתן פסק דין. יתכן שהשווי שנקבע לבנין אינו אקטואלי יותר, בעלי הדין הזדקנו, ואין יודע מתי יסתיים עינוי הדין.

במקרה השני, מדובר בשניים שהיו בעלים משותפים של שני כלי רכב. משנפרדו דרכיהם, נשאר כל אחד עם כלי רכב אחד. אחד הצדדים נפטר, והשני – שרצה למכור הרכב – מצא קונה שלו מכר את כלי הרכב, כאשר ברור שהנפטר לא חתם על שטר המכר. אלמנתו של השני, שפעלה עפ"י הדין, השביתה את כלי הרכב כאשר נגמר תקפו של רשיון הרכב ולא ניתן היה לחדשו ללא הסכמת הבעלים הרשומים, ופנתה לבית המשפט בבקשה לפירוק השיתוף בכלי הרכב. למטרה זו ביקשה מינוי כונס נכסים שיוכל למכור את הרכב. עברו 10 חדשים, החלטת בית המשפט מתעכבת, וכלי הרכב, שעמד בחנייה, הפך לגרוטאה חסרת כל ערד.

פרופ' שטרית, במאמרו הנ״ל מלפני עשרים שנה, הציע לקבוע כי איחור במתן פסק דין בניגוד להוראות החיקוק וללא צידוק, מהווה עילה לצעדים משמעתיים נגד השופט, אפילו עד כדי הסרתו מכהונתו אם הוא נוהג דרד קבע להשהות מתן פסקי דין. עד כמה שידיעתי מגעת, לא נעשה דבר בכיוון זה עד כה.

ואני תוהה. כלום אותם שופטים שמשהים מתן פסקי דין וגורמים נזק לבעלי הדין, יכולים מידי בוקר לגשת למלאכת השפיטה במצפון נקי? כלום לא מייסר אותם מצפונם? כלום יכולה מערכת המשפט לשבת באפס מעשה כאשר ישנם שופטים ש״גורמים עוול רציני לצדדים המצפים לגמר משפטם ופוגמים בדמות השופטים ועשיית צדק על ידם" כדברי כב' השופט ברנזון בע״א גולדברג נגד בלגה, פ״ד כו(1)456, 462.

אותם שופטים שמשהים מתן פסקי דין, חותרים תחת אשיות החוק והסדר במדינה (דברי השופט ברנזון, שם) ויוצרים אפשרות של עשיית עוול או גרימת עיוות דין לאחד הצדדים שלא בכוונה (השופט ברנזון, בע״א 322/74 כמאל גיבור נגד פואז חסן סעד פ״ד כט(1)223, 224). הציבור מתחיל להבין כי אין יותר טעם להביא תביעות בפני בית משפט, כדברי הנביא ישעיהו, ה', 7.

"ויקו למשפט והנה משפח"

על פי המצב הקיים כיום, בעלי הדין שאינם עומדים במועדים ובזמנים שנקבעו בחוק, נושאים בתוצאות, אך הם גם שנושאים בנזקים הנובעים מהשהיית מתן פסקי דין ע"י בית המשפט.

 

המשורר הלאומי, ח.נ. ביאליק, כתב

"ואם יש צדק ־ יופע מיד!

אך אם אחרי השמדי מתחת רקיע

הצדק יופיע,

ימוגר נא כסאו לעד!

יש לראות במינויו של אדם לשופט, כאילו הפקידה בידו המדינה את מלאכת השפיטה כפקדון ולמשמרת. השהיית מתן פסקי דין היא בניגוד לתנאי הפקדון, ושופט שנוהג כך, אינו זכאי יותר להחזיק בפקדון זה. עליו להסיר את גלימת השופט, להחזיר הפקדון, ולפרוש מתפקידו. יפנה נא את מקומו לטוב ממנו; ואולי אז יתקיימו בנו דברי הנביא

"ואשיבה שפטיד כבראשונה ויעציך כבתחילה. אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה; ציון במשפט תפדה ושריה בצדקה" (ישעיהו א', 26, 27).

אליהו שילה, עו"ד

המידע עוזר לך? שתף עם חברים.