לאחרונה דן בית משפט בנצרת בסכסוך בנוגע לזכויות במשק חקלאי במושב בגליל, שנוהל במשך שנים על ידי בנה ונכדיה של בעלת המשק. בשנות ה-80 בעלת המשק נתנה במתנה את המשק לאחד מנכדיה, אך לאחר מכן, הנכד שקיבל את המתנה נעתר לבקשתו של אביו והסכים לוותר לאחיו הבכור על המתנה, בתנאי שהוא ואחיו יחלקו בפועל בשימוש השוטף בשני הבתים של המשק, בלול ובמטעים הרבים. ההסכמות בין האחים והאב נוסחו בהסכם פנים-משפחתי עליו חתמו האב ובניו. כ-25 שנים לאחר ההסכם, ולאחר מותו של האח הבכור נרשמה האלמנה כ"בת ממשיכה", התכחשה לתוקפו של ההסכם הפנים-משפחתי והגישה תביעה לבית המשפט בה דרשה לסלק את גיסיה ומשפחתם מהמשק החקלאי ודרשה להצהיר שהיא בעלת הזכויות הבלעדיות במשק.
האלמנה טענה בבית המשפט שההסכם לא חל עליה מאחר שרק בעלה שנפטר חתם על ההסכם הפנים-משפחתי בעוד היא לא חתמה עליו.
בחודש ספטמבר 2019 בית המשפט דחה את תביעתה של האלמנה וקיבל את עמדתם של הנתבעים, שהיו מיוצגים על ידי משרד א. שילה ושות', וקבע שהאלמנה של האח הבכור מנועה מלהתכחש להסכם המשפחתי שלפיו פעל בעלה המנוח ולפיו פעלו בני המשפחה במשך עשרות שנים. ביהמ"ש קבע כי "התובעת מנועה ומושתקת מלטעון להיעדר תוקף להסכמים הנ"ל, ככל שהענין נוגע ליחסים הפנים משפחתיים, להבדיל מהיחסים מול המוסדות המיישבים; כך שאין בקביעה זו כדי לכבול את ידיהם של המוסדות המיישבים לפעול על פי מדיניותם כלפי הצדדים בתיק זה". בכך רמז בית המשפט להערתו של בית המשפט העליון בפרשה דומה אחרת – פרשת "חיים", שם קבע שלמרות שניתן לתת הכרה להסכמים משפחתיים כאלה, הם עלולים להוות בבחינת פתח לפיצול בפועל של הנחלה למספר רב של בעלי זכויות. זאת בניגוד לעמדת רשות מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית.
פסק הדין הנ"ל מאיר באור חשוב את המציאות המשפטית, המאיימת על עתידם של בני דור ההמשך במושבים, שנדמה כי נדחקה לפינה ולא מטופלת כלל. העדרם של פתרונות משפטיים מודרניים בתחום הקנין והירושה של המשקים החקלאיים גורם למשברים בקרב מאות ואלפי משפחות של חקלאים, ומי שאינם "בנים ממשיכים" מנושלים מכל נכסי הוריהם, ונותרים ללא רכוש וללא אמצעים לרכוש דירות, בעוד אח או אחות בודדים ("הבן הממשיך") יורשים את כל הנחלה שיש בה 2 בתים ומותר להם לבנות במשק עוד בית שלישי, צימרים ופעילות עסקית.
הרקע לכך הוא הדין הקיים, שלפיו אסור לחקלאי לפצל את המשק החקלאי שנמסר לשימושו ואסור לו להעניק את הזכויות בו ליותר מאדם אחד ואף אסור לו להוריש אותו ליותר מיורש אחד. לכן החקלאי המגיע לגיל מתקדם נותר עם דילמה שהוא רשאי לבחור רק צאצא אחד שיקבל לבדו את כל הזכויות במשק, ובכך לנשל לכאורה את שאר ילדיו.
המשבר מתעצם לאור עליית השווי של המשקים החקלאיים בזכות העבודה וההשקעות הרבות שהשקיעו בהם המושבניקים הותיקים ועל רקע התייקרות הנדל"ן בישראל. מדובר בשטחים שהשווי שלהם נאמד במיליוני שקלים רבים ושעשויים להניב הכנסה חודשית קבועה גבוהה מאוד. כך "הבן הממשיך" הופך למתעשר הנדל"ן החדש ללא כל תמריץ לעבוד את אדמתו, ויותר קרקעות עוברות לעיבוד על ידי אחרים, בניגוד למדיניות הממשלתית, שמטרתה לתמרץ את החקלאי לשמור על הקרקע החקלאית כפקדון בידו. על כן אין זה מפתיע שהרבה בני מושבים מגישים תביעות נגד בני משפחותיהם במטרה לחלוק במשקים שהורישו הוריהם. תביעות אלה קורעות משפחות לגזרים וגורמות לתופעות של דכאון ולנזקים חברתיים עצומים ללא התייחסות נאותה ואפקטיבית של הממשלה למשבר המתעצם.
—
*בקיץ 2019 ערך משרד א. שילה ושות' כנס למושבי הגליל והצפון, בהשתתפות מזכ"ל תנועת המושבים מר מאיר צור, בו קראו המשתתפים לממשלה לתקן את החוקים הקיימים ולאמץ את המלצותיה של פרופ' סמדר אוטולנגי ז"ל מלפני שנים רבות. במרכז המלצותיה – לאפשר לכל נחלה להתנהל כ"חווה משפחתית", באופן שניתן יהיה לחלק בצורה חוקית ושיוויונית את הכנסות הנחלה בין כל האחים והאחיות, במתכונת שתמנע סכסוכים משפטיים עתידיים בין בני משפחה. לגישתנו, אין שום סיבה למנוע מהמושבניקים את הזכויות שיש לשאר אזרחי המדינה להוריש את רכושם ועסקיהם לילדיהם.