אברי, חבר הילדות שלי, התקשר. קולו בטלפון לא היה כתמול שלשום. קבענו לצעוד בטיילת, מנהג שהפסקנו לפני כמה שנים וסיכמנו שתוך כדי פעילות הספורט הוא יספר לי מה מציק לו.
אמו של אברי נפטרה חודש לפני שיחתנו. ליאון, בן הזוג שלה, איתו חיה מאז נפטר אביו לפני 15 שנים, חי בקוטג' המפואר שבנו הוריו ומסרב לאפשר לאברי ולאחיו להיכנס לבית כדי לארגן את חפציה של אמו ואת האלבומים המשפחתיים שהיא שמרה כל השנים כמנהלת הזכרונות המשפחתיים. המצוקה של אברי היתה ברורה.
שנינו גדלנו באותו שיכון. כמו הורי, גם הוריו עבדו קשה והשקיעו את כל כספם בחינוך שלושת ילדיהם ואת מה שנותר, הם השקיעו בחצי מגרש שרכשו בשכונת היוקרה ובבנייה של קוטג' מפואר. אברי סיפר לי שמאז ילדותו הוריו נהגו להתנצל בפני ילדיהם על כך שלא חסכו עבורם כספים, אבל באותה נשימה אמרו "כל מה שבנינו יהיה שלכם". בשנות ה-70 לא קנינו מותגים ורובנו לא טסו לחו"ל, כך שאברי ואחיו לא חשו מקופחים, אלא היו גאים בהוריהם שהצליחו להעביר את המשפחה לשכונת היוקרה.
כאשר אביו של אברי נפטר בפתאומיות בגיל 62, היה אברי בשנה הראשונה של לימודי הנדסה בטכניון. אחיו ואחותו עדיין למדו בתיכון ואמו נאלצה לשאת על כתפיה את עול פרנסת המשפחה והיא הבטיחה לאברי שהיא תקיים את הבטחת ההורים ותשלם את כל שכר הלימוד שלו ואת כל צרכיו, על מנת שיצטיין בלימודים. אביו של אברי לא השאיר צוואה ועורך הדין המשפחתי טיפל בהוצאת צו ירושה, שקבע שאמו מקבלת מחצית מהעזבון וכל הילדים ביחד מקבלים את המחצית השנייה של העזבון.
אחרי שנתיים פגשה דינה, אמו של אברי את ליאון, שעלה מדרום אמריקה עם בנו היחיד, לאחר שהתאלמן שם. בין השניים נוצרה זוגיות חדשה ולאחר שנה ליאון ובנו עברו להתגורר עם דינה בביתה. בשנתיים הראשונות של הזוגיות לא היה שום ארוע חריג, אבל לאחריהן החל ליאון להתנהג בשתלטנות ובקמצנות. את כל כספו הוא "השקיע" בבנו והתחיל להעיר הערות עוקצניות בנוגע לכספים שדינה מפזרת על אברי ואחיו. בהמשך השנים, אחותו ואחיו של אברי התגייסו לצבא ובחופשותיהם היו מגלים שינויים בסדרי הבית. החדר של אברי נמסר לבנו של ליאון, חדר העבודה של דינה הפך למשרד של ליאון והמרתף שבו נהגו הילדים לארח חברים הפך לחדר מוסיקה של בנו של ליאון. בהדרגה חשו אברי ואחיו שהם זרים בבית שרבע ממנו שייך להם. כשכעסו על השינויים החד צדדיים בבית, דינה נהגה להסות אותם והתחננה בפניהם לא לעורר מהומות, שכן יחסיה עם ליאון חשובים לה, ו"נכון שאתם לא רוצים שליאון יעזוב אותי ואני אשאר בודדה בעולם? ומי יישאר איתי?".
אולם, המתחים לא פגו. דינה שסבלה משינוי היחס של ליאון כלפיה וכלפי ילדיה ולא שיתפה את ילדיה במצוקתה, שקעה בעצבות וחלתה במחלה קשה. אמנם ליאון סעד אותה, אולם בדיעבד התברר לאברי שבמהלך מחלתה ליאון ודינה חתמו על הסכם שבמסגרתו דינה העבירה לו מחצית מזכויותיה בבית.
לאחר פטירתה של דינה הודיע ליאון לאברי ולאחיו שנוכחותם בבית לא רצוייה והגיש תביעה להכריז עליו כ"ידוע בציבור" של דינה וכן הגיש בקשה לצו ירושה. בנוסף הוא הודיע לאברי שהוא מוכן לקנות מאברי ומאחיו את חלקם בבית במחיר מופחת מאחר שמדובר בבית תפוס על ידי הדיירים ליאון ובנו, וטען שערכו של בית שבו מתגוררים שותפים לנכס נמוך משוויו של בית פנוי.
אברי נבהל ופנה לעורך הדין שטיפל בשעתו בעזבון אביו והלה הבהיר לו שאם ליאון יזכה בתביעתו, הוא ייחשב כבעלים של מחצית כל רכוש שהיה לדינה ולו, לרבות הבית והכספים, וכן יירש מחצית מחלקה של דינה בבית ובדרך זו הוא יהפוך להיות הבעלים של יותר ממחצית הבית וכן יקבל לבעלותו את מחצית הכספים שדינה חסכה בחייה.
אברי בתסכולו שאל אותי האם ייתכן שמערכת החוק תאפשר מצב שרוב הרכוש והכספים שהוריו השקיעו למען עתיד ילדיהם יגיע לכיסם של ליאון ובנו, בעוד אחיו והוא יישארו מקופחים.
עורך הדין המשפחתי של אברי לא טעה. הסיכון שאברי ואחיו יאבדו את רוב נכסי העזבון היה מוחשי. הסברתי לו שאילו היו הוריו עורכים צוואות הדדיות ומסמכים נוספים, שעורכי דין שעוסקים בהעברה בין-דורית של רכוש משפחתי מתמחים בהכנתם, ניתן היה להבטיח את רצון ההורים שכל הנכסים המשותפים יעברו לאחר אריכות ימי ההורים רק לילדיהם. אילו כך נעשה, ניתן היה למנוע מראש ובקלות יחסית את התסבוכת שנוצרה עם ליאון. אברי הבין שהיורשים חייבים לחפש כל מסמך שיוכל לשפוך אור על יחסיהם של דינה וליאון והבין שיהיה קשה מאד לבטל את העברת מרבית הנכסים לליאון וביקש את עזרתי.
לסיפור הזה יש סוף טוב (חלקית). לאחר עבודה משפטית מאומצת ובעזרת חוקר פרטי, בית המשפט נתן צווים שהקפיאו את המצב ואפשרו את חקירת העובדות שנעלמו מעיני ילדיה של דינה. בחקירה התגלה שדינה וליאון שקלו להינשא לאחר שנתיים של מגורים משותפים, אולם הנישואים השניים של דינה לא יצאו לפועל מאחר שהסכם יחסי ממון שניסח עבורה עורך דין אחר, שבו נקבע כי כל רכושה לא שייך לליאון, הוא שגרם למשבר ביחסיהם ולשינוי הפתאומי בהתנהגותו של ליאון. כמו כן התגלה שבעת שדינה חתמה על המסמך שבו היא העבירה לליאון מחצית מהדירה, היא סבלה מתסמונת מסויימת של מחלת נפש ומדיכאון קליני.
בנסיבות אלה בית המשפט ביטל את תוקפו של המסמך וקבע שליאון לא קיבל את מחצית הבית. כמו כן השופט הבהיר לצדדים שלנוכח הוכחת דרישתה של דינה לחתום על הסכם יחסי ממון עם ליאון וההתרחשות שבעקבותיו, יש ראיות מוצקות לכך שדינה התכוונה להפריד את רכושה מזה של ליאון ושלא היתה להם כוונת שיתוף בנכסים.
בעקבות התפתחות זו, ליאון ובנו פינו את הבית ואברי ואחיו הסכימו להעביר את שאר המחלוקות עם ליאון לגישור. בסיום הגישור הוסכם שליאון יקבל רק פיצוי כספי מסויים, בעוד אברי ואחיו לא איבדו את רוב הרכוש המשפחתי, כפי שחששו ובצדק.
(* כל השמות והתאריכים בדויים. העובדות מבוססות על מקרים שהיו במציאות).