חדשות

וידיאו משפטי
פורסם בתאריך:
09/07/2019
מאת:

החווה המשפחתית - גישה חדשה לארגון הנחלות

בתאריך 16.7.2019 קיימנו במתחם "יקב אדיר" בכרם בן זמרה כנס שעסק בחידושים ושינויים הנוגעים לעתיד הנחלות החקלאיות במושבים, שבו העלינו את סוגיית עתידו של דור ההמשך בנחלות וכיצד ראוי להתמודד עם משבר הדיור לטובת כלל בני דור ההמשך.
הכנס התקיים בהשתתפות מר מאיר צור מזכ"ל תנועת המושבים ואנשי ציבור מובילים במושבים, והרצו בו עוה"ד אורי שילה (על גישות חדשות לארגון הנחלה), עו"ד יוסי אור-הכהן (על המצב המשפטי הקיים) ומומחה המס עו"ד מיקי מיכאלוביץ (על סוגיות המס הנלוות להתארגנות המשפחתית בניהול המשק המשפחתי).
מבוא
מושבי העובדים הוקמו בישראל עד ראשית שנות ה-60 של המאה העשרים, על קרקע מדינה במטרה להיאחז בקרקע ולבסס את ההתיישבות היהודית. באותה תקופה שווי הקרקע בישובי הספר היה נמוך מאד. הבתים נבנו על ידי הסוכנות היהודית והיו קטנים מאד והחיים בישובי הספר היו קשים מאד.
על רקע זה נקבעו החוקים המסדירים את מעמדם של המתיישבים, ובמיוחד נקבע למושבים ולמתיישבים החדשים מעמד ייחודי – בר רשות – שעל פי הפרשנות הנוהגת היה מעמד נחות מזה של "מסיג גבול".
הקמת המושבים על קרקעות המדינה נועדה להגשים מטרות חברתיות, כלכליות ובטחוניות ולשמור על רצף התיישבות ציוני במדינה. אך בשום פנים לא היתה כוונה שהמהלך הציוני החשוב הזה נועד להביא לסכסוכים משפחתיים ולהתעשרות בלתי צודקת של מעטים.
נראה כי המורכבות של מצבם של ילדי המתיישבים ויורשיהם, שלא יוכלו לחלוק בעושר המשפחתי וימצאו עצמם מחוץ למושב ללא בסיס כלכלי כלשהו, נשכחה מעיניהם של קברניטי המדינה והמחוקק לא נתן דעתו לסוגייה זו כלל.
כיום, במאה ה-21, לנוכח מאות סכסוכים משפטיים בין יורשים ובני משפחה, הנוגעים לירושת משק חקלאי, אנו יכולים לומר בצורה ברורה שההסדרים המשפטיים שנקבעו בישראל בנושא זה הם לא טובים, לא מספיקים ומסכנים את שלמות החברה. לדעת הח"מ הגיעה העת להגדיר בחוק הסדרים חדשים בעלי משמעות חברתית אשר יביאו לחלוקה צודקת והוגנת של העושר המשפחתי וימנעו עד כמה שניתן סכסוכים במשפחה על רקע ירושת משק חקלאי.
"החווה המשפחתית"
במאמר מרתק, משנת 1983, "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" תיארה פרופ' סמדר אוטולונגי את הבעייתיות הקיימת בהסדרים המשפטיים הקיימים, והציעה גישה חדשה לפתרון הבעייה תוך שהיא צפתה את השינויים העתידים להתרחש במשקים במושבי העובדים. לפתרון שהיא הציעה היא קראה "חווה משפחתית" שיש בה הסדרים ברורים בנושא המגורים, והסדרים אחרים בנושא ניהול המשק הכלכלי.
הסכמי המשבצת (החוזה המשולש, או החוזה הדו צידי) הגבילו אף הם את זכויות בעלי המשקים החקלאיים. לדוגמא, על פי החוזה המשולש מעמד המתיישבים הוא "בר רשות" שאין לו שום זכות להעביר את המשק שלו, לא בחיים ולא בירושה, אלא רק על פי הוראות ההסכם המשולש. ונדגיש, בהסכם המשולש המחכיר והבעלים היא מדינת ישראל באמצעות רשות מקרקעי ישראל, החוכר הוא לא המושב אלא הסוכנות היהודית לא"י (הגורם מיישב) על אף שאין לה שום זיקה לקרקע, ולאגודה השיתופית אין בכלל זכויות קנין, אלא היא רק "בר רשות".
במאה ה-21 שודרג מעמדם של המתיישבים. המדינה ורשות מקרקעי ישראל הבהירו לבג"צ וכן כללו הוראות מתאימות בהחלטות רשות מקרקעי ישראל, שלענין היחסים בין המדינה ובין חוכר המשקים החקלאיים מעמדו של בר רשות הינו שווה לזה של חוכר. אולם בניגוד לכך, דבר לא השתנה בחוזה המשולש…
יתרה מכך, בעוד החוזה המשולש נותר במתכונתו ההיסטורית, שווי הנחלות החקלאיות עלה פלאים. זכויות הבנייה בנחלות החקלאיות הוגדלו בצורה משמעותית, המתיישבים שידרגו את הבתים וחלקם הפך לבתי פאר. בנוסף, לרוב הנחלות ניתנה האפשרות להתפתח להיקף בנייה עצום. בכפוף לתב"ע החלה על המושב, עשוי המשק לכלול 3 יחידות מגורים, 3 צימרים, 500 מ"ר מבנה לפעילות לא חקלאית, סככה חקלאית, לול מטילות, וזאת לצד כעשרים דונם גידולים חקלאיים. באופן זה נוצרו אחוזות משפחתיות ששווין הכלכלי גדול מאד.
חוק הגליל הוסיף יתרונות כלכליים נוספים למושבים בגליל בכל הנוגע למשק ההטלה, והשווי הכלכלי של מכסות הלול מוערך בכ- 1 מיליון ₪ למשק.
כאמור, פרופ' אוטולנגי ז"ל צפתה במאמרה את ההתפתחות הכלכלית העתידה להתרחש במושבי העובדים והציעה לגשת למחשבה מחודשת בדבר המבנה במושב והחלוקה של משבצות הקרקע.
אכן, מושבי העובדים התפתחו כלכלית, הוסיפו ענפי ייצור הכוללים תעשייה, מלאכה, שירותים ותיירות, אולם החוזה המשולש השולט על מעמדם של המשקים בפן הקנייני לא התעדכן והוראת חוק מהותית אחת לא שונתה כלל, על אף הגידול העצום בשווי הנחלות, והיא ההוראה המגבילה את הזכות להעביר את הנחלה (גם בירושה) רק לאדם אחד.
המצב המשפטי הסבוך הזה גורם בקרב בני המשפחות, ובמיוחד בקרב בני דור ההמשך, לתחושה קשה של חוסר שיוויון ואי צדק חלוקתי של העושר המשפחתי. התוצאה בפועל היא שבתי המשפט מוצפים תביעות של בני הדור השני במושבים אשר מתקוממים כנגד הענקת הזכויות בנחלה לאחד מהאחים או לאחד מנכדי המייסדים.
הפסיקה המחייבת מאשרת ש"יורש" עשוי להיות יורש על פי דין ויורש על פי צוואה. לכן, כאשר המוריש קובע בן ממשיך (ויודגש כי בן ממשיך אינו יורש) או יורש אחד של המשק החקלאי והמוריש לא קבע אף אחד אחר משאר ילדיו כיורש, והיורש מוכן ומסוגל לנהל את הנחלה, שאר ילדי המוריש אינם נחשבים "יורשים" ולא מקבלים זכויות במשק ואף אינם זכאים לקבל פיצוי בהתאם לסעיף 114 של חוק הירושה.
אכן, החוזה המשולש מאפשר למתיישב להוריש את המשק החקלאי לבן/בת זוג או לבן ממשיך אחד, ואיש מהם לא צריך לפצות את שאר היורשים במאום, וכך ייאלצו שאר היורשים לנטוש את המשק ואת המושב ללא כל חלק בירושה! האם זה צודק?
ואם המתיישב לא מינה בן ממשיך, המשק יעבור בירושה ליורש אחד (על פי הדין או על פי צוואה בכפוף לסעיף 114). לכן, אם ניקח דוגמא שלמוריש יש 5 ילדים ושווי המשק שלו הוא 5 מיליון ₪, על היורש שיזכה במשק לבדו לפצות את שאר היורשים בסכום של 4 מיליון ₪.
גם אם נאמר שזה פתרון "צודק", עדיין צריך לזכור שבד"כ אין ליורש סכום כזה לפצות את אחיו וגם לא ניתן לקבל משכנתא על המשק בהיקף כזה).
התוצאה היא שבנחלות שבהן יש או ניתן לבנות 2.5 בתים (ובעתיד גם 3.5 בתים) ניתן להוריש את הזכויות בבתי המגורים רק לבן ממשיך אחד או ליורש אחד, וכאשר לא נקבעים יורשים אחרים שאר ילדי המוריש (ולעתים יש עוד ילדים רבים) נותרים ללא חלק בירושה. מצב זה גורם לסכסוכים רבים בין היורשים, עד כדי קרע בלתי ניתן לאיחוי.
בפועל, אנו רואים מקרים רבים בהם רק יורש אחד זוכה לקבל את כל המשק החקלאי, וכתוצאה מכך שאר היורשים חשים מקופחים. במקרים רבים הם מגישים תביעות בעלויות יקרות מאד, המתבררות בבתי המשפט לענייני משפחה, שתוצאותיהן ברבים מהמקרים יוצרות קרעים בלתי נמחים בקרב בני המשפחה.
משבר הדיור
מדינת ישראל מתמודדת כיום עם משבר דיור שלא היה כמותו, ויש צפי שבעוד 20 שנה יהיה מחסור של מאות אלפי יחידות דיור.
יורש של נחלה שמקבל חלקת מגורים בשטח ממוצע של 2.5 דונם, מתעשר על חשבון המדינה ומונע חלוקה צודקת של קרקע המגורים שהקצתה המדינה. 2.5 דונם הם שטח עצום שיש לו שווי כלכלי בלתי מידתי. התוצאה של הענק שטח כה גדול ליורש אחד היא, שלאחים ולאחיות של היורש אין מקום מגורים, ובמידה שמצבם הכלכלי לא טוב, הם הופכים לנטל על קופת הציבור, במקום שכלכלתם תתבסס בראש ובראשונה על נכסי עזבון הוריהם.
יש לזכור שאנו מדברים על קרקע מדינה שלא נרכשה על ידי המתיישבים, ולכן ניתן לטעון בצדק כי הענקת מגרשים ענקיים במושבים מהווה הפלייה פסולה לעומת שאר אזרחי הארץ, וכי מדובר בחוסר שיוויון וחלוקה בלתי צודקת של משאב הקרקע לבנייה.
המשפט המודרני מכיר פתרונות גמישים מגוונים לצמצום אי השיוויון וחלוקה צודקת יותר של העושר המשפחתי. על המדינה, כבעלת המקרקעין וכאחראית ליצירת המצב המשפטי הנוכחי חלה חובה ליישם פתרונות אלה או חלק מהם.
הפתרון המוצע
הפתרון המוצע, מתייחס לשני מצבים:
א. הסכם משפחתי – כאשר החקיקה הנוכחית לא תוקנה.
ב. על פי הצעת חוק "החווה המשפחתית".
ההסכם המשפחתי
במצב הנוכחי אנו מציעים לבר הרשות לחתום עם בן/בת הזג והילדים המעונינים לשמור על קשר רציף עם המושב, על הסכם "חווה משפחתית". ההסכם יקבע הוראות הן לענין המגורים והן לענין המשק הכלכלי, כדוגמת:
א. ייקבעו הסדרים שונים למגורים – מחד, ולפעילות החקלאית – מאידך.
ב. זכות המגורים של בני המשפחה תוגבל ליחידת דיור אחת לכל תא משפחתי.
ג. הפעילות הכלכלית של משק החקלאי שיש בו, או שניתן לבנות בו יותר מיחידת מגורים אחת, תועבר ל"חווה משפחתית" שהיא אגודה חקלאית משפחתית רשומה בבעלות המייסדים (הרשומים במושב, בסוכנות היהודית וברמ"י).
ד. לא יכולים להיות חברים בחווה המשפחתית, מי שאינם צאצאים ישירים של המייסד (בני זוג של ילדים/נכדים לא יכולים להיות חברים בתאגיד).
ה. ניהול החווה המשפחתית ייעשה על ידי ועד הנהלה שחברים בו הבן הממשיך ועוד שני בני משפחה (המייסד, ילדי המייסד, נכדים).
ו. ניהול ועיבוד השטחים החקלאיים, פעילות לא חקלאית ואמצעי הייצור מכל סוג לרבות תיירות, מלאכה, תעשייה, חברות במפעלים וכיו"ב – יימסרו לתאגיד החווה המשפחתית אשר יפעל כ"תאגיד ניהול" לטובת בני המשפחה, ומטרתו העיקרית היא להשיא את מירב הרווחים לתאגיד המשפחתי ובלבד שהוא יתחייב לחלק את מרבית רווחיו מדי שנה לכל חבריו.
ז. המייסדים רשאים להגביל את מספר חברי "החווה החקלאית" ולקבוע את זהותם של "הבנים הממשיכים" שיהיו זכאים להמשיך לנהל ולהפיק הנאה כלכלית מהמשק החקלאי המשפחתי.
ח. אם נקבע "בן ממשיך ראשון" אזי הוא יקבל את זכות החברות באגודה השיתופית (המושב), אולם בענינים מהותיים שייקבעו בתקנון החווה הכלכלית – הוא יהיה חייב להצביע על פי דעת הרוב של הצדדים להסכם המשפחתי. אם לא נקבע "בן ממשיך ראשון" אזי החברות באגודה השיתופית (המושב) תירשם על שם נציג המשפחה שייבחר ברוב דעות.
ט. אם נקבע "בן ממשיך ראשון", הוא יקבל זכויות מגורים בבית אחד בחלקת המגורים על 700 מ"ר קרקע לכל היותר. אם לא נקבע כזה, יחולקו זכויות המגורים בנחלה על פי מנגנון מוסכם בין בני המשפחה.
י. שטחי המגורים בנחלה, ובמגרש שניתן להפריד מהנחלה, במגרש הרחבה (ככל שיוקצה כזה) ובמגרש הכפלה – יוקצו לשאר הילדים, במגבלה של יחידת דיור אחת לילד, לכל היותר. במידה שלמוריש אין ילדים כמספר יחידות הדיור שניתן לבנות, יישמרו שאר היחידות לנכדים. זכות זו תהיה במעמד גבוה יותר מזה של דייר מוגן, וילדי הדייר יהיו זכאים להגנה על זכויותיהם ללא הגבלת דורות.
יא. זכויות החברים בחווה המשפחתית ניתנות להורשה לצאצאים ישירים בלבד. במידה שאין למוריש צאצא, אזי שאר יורשי המוריש יהיו זכאים לדרוש ולקבל מהחווה המשפחתית לפדות את חלקם בתאגיד המשפחתי בסכום שייקבע על ידי מעריך שווי כלכלי מומחה.
יב. זכות העברת הזכויות של מי שמונה כבן ממשיך תוגבל ותהיה כפופה לעקרונות של החווה המשפחתית ותותנה בזכות קדימה של שאר חברי החווה המשפחתית, והכל בכפוף לסעיף 114 של חוק הירושה.

המידע עוזר לך? שתף עם חברים.