בתאריך 7.5.2026 ניתן פסק דין על ידי כב' השופט אריה ביטון בבית משפט השלום בתל אביב, אשר קיבל במלואה את תביעת חברת גיורא גור ושות' אדריכלים בע"מ נגד חברת בנייה שניהלה פרויקט הקמת שני גני ילדים בעיר יבנה. בית המשפט הורה לחברת הבנייה לשלם לאדריכלים את מלוא יתרת שכר הטרחה החוזי, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממאי 2015, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

פסק הדין, שניתן בתום הליך הוכחות מלא, מציב סימן דרך חשוב במחלוקות חוזיות בענף התכנון והבנייה. הוא מבהיר כי מזמין שירותי תכנון אינו רשאי לכפור בדיעבד בעבודה שבוצעה עבורו, להשתמש בתוצריה לצורך קבלת היתר בנייה ולהציגה לרשויות התכנון כתוצריו שלו, ובאותה נשימה לסרב לשלם את התמורה החוזית שעליה חתם.

בענפים שבהם התמורה נגזרת מערך הביצוע, כפי שנהוג אצל אדריכלים, מהנדסים ויועצי תכנון רבים, יש משמעות מעשית גדולה לקביעות שניתנו בפסק דין זה. הם נוגעים בנקודה רגישה במיוחד, היחסים בין נותן השירות לבין מזמין שמחזיק במונופול על המידע הכספי הסופי של הפרויקט.

רקע ההתקשרות

בדצמבר 2012 נחתם בין שני הצדדים הסכם שבמסגרתו התחייבה חברת האדריכלים לספק שלושה רכיבי שירות מובחנים, תכנון אדריכלי לשני גני ילדים דו כיתתיים, תכנון פיתוח לגנים, וכן פיקוח עליון על ביצוע הפרויקט. התמורה נקבעה לפי 4 אחוז מערך הביצוע בפועל של העבודות בתוספת מע"מ, ונקבע תשלום מינימום של 152,654 שקלים.

הפרויקט הושלם בשנת 2013, ניתן לו טופס 4, וחברת הבנייה אכלסה את המבנים. אלא שכאשר ביקשה האדריכלית הראשית את ערכי הביצוע בפועל לצורך עריכת החשבון הסופי, חברת הבנייה לא נענתה. במקום למסור את הנתונים, החלה החברה לטעון כי לא קיבלה תוכניות פיתוח, כי הפיקוח העליון לא בוצע, וכי השלימה את עבודות הפיתוח בכוחות עצמה.

המחלוקת שעמדה במרכז ההליך

אין מחלוקת בין הצדדים כי ההסכם נחתם וכי תכנון האדריכלות בוצע. השאלות שעמדו להכרעה היו שלוש. ראשית, האם תוכניות הפיתוח אכן הוכנו ונמסרו על ידי האדריכלים. שנית, האם בוצע פיקוח עליון במידה מספקת לזכאות לתמורה. שלישית, האם עומדות לחברת הבנייה טענות הגנה של שיהוי או חוסר תום לב המצדיקות דחיית התביעה.

חברת הבנייה ניסתה לבסס הגנה בעלת שלושה ראשים. ראש אחד היה הטענה שהאדריכלים לא ביצעו פיתוח. ראש שני היה הטענה שהיא עצמה ביצעה את עבודת הפיתוח באמצעות עובדיה. ראש שלישי היה הטענה כי התביעה הוגשה בשיהוי וסמוך לתום תקופת ההתיישנות, ולפיכך דינה להידחות.

כך נסדקה גרסת ההגנה

בית המשפט נדרש לבחון שתי תשתיות ראייתיות מנוגדות. מצד התובעת הוצגו ארבעה עדים, האדריכלית הראשית, אדריכל הנוף שערך את תכנון הפיתוח, הכלכלן שהכין את החשבונות, ובעלת השליטה בחברה. בנוסף הוגשו שתי תעודות עובד ציבור, האחת של גזבר עיריית יבנה והשנייה של סגן מהנדס העיר.

הראיה המכרעת הייתה תוכנית פיתוח מפורטת מיום 4.3.2013, שערך אדריכל הנוף. התוכנית הוגשה לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נשאה את חותמת חברת הבנייה ואת הכיתוב "לביצוע", ובכתב יד נרשם עליה "להמשך טיפול". תוכנית זו הייתה תנאי לקבלת היתר הבנייה, וטופס 4 ניתן לפרויקט ביום 18.8.2013, כלומר חודשים ספורים לאחר מסירת התכנון.

מולם העמידה חברת הבנייה עד יחיד, איש כספים שהעיד מטעמה. בחקירה הנגדית התגלו בעדותו סתירות פנימיות בולטות. בתחילה הצהיר כי לא קיבל תוכניות פיתוח כלל. בהמשך אישר כי קיבל תוכניות, אך כינה אותן "תוכניות לעיון בלבד". כאשר הוצגה בפניו תוכנית הפיתוח עם חותמת חברתו והכיתוב "לביצוע", לא יכול היה להציג ראיה כלשהי, מייל, מכתב או פרוטוקול, לתמיכה בגרסה לפיה התוכנית נמסרה לו רק לעיון.

בית המשפט הוסיף ודחה גם את הטענה שעבודות הפיתוח בוצעו על ידי עובדי חברת הבנייה. החברה לא העסיקה אדריכל פיתוח מטעמה, לא הציגה תכנית חלופית שערכה בעצמה, ולא הביאה איש מקצוע שיעיד על עריכת התכנון. מעדויות אלה ניתן ללמוד שעצם ביצוע התכנון על ידי האדריכלים לא היה למעשה במחלוקת.

הקביעות המשפטיות בפסק הדין

בית המשפט יישם בפסק דינו את הלכת אפרופים ואת הלכת ביבי כבישים בכל הנוגע לפרשנות הסכמים בין צדדים עסקיים. נקבע כי כאשר לשון ההסכם ברורה ומפורטת, וכאשר מדובר בצדדים מסחריים מנוסים, יש לתת מעמד בכורה ללשון החוזה. ההסכם בענייננו כלל במפורש את שלושת רכיבי השירות, ולא ניתן היה לפצל אותו בדיעבד.

ביחס לפיקוח העליון קבע בית המשפט כי תקנות התכנון והבנייה דורשות פיקוח על ידי מתכנן שלד הבניין או מומחה בתחומו, מתחילת הבנייה ועד הוצאת תעודת הגמר. עצם השלמת הפרויקט וקבלת טופס 4, יחד עם דוגמאות לדוחות פיקוח שהוגשו לתיק, הספיקו לעמידה בנטל. מנגד, חברת הבנייה לא הציגה חוות דעת מומחה שתצביע על היקף הפיקוח הנדרש ועל מה שלא בוצע בפועל, ולא הוכיחה נזק ספציפי שנגרם לה.

נדחתה גם טענת השיהוי. בית המשפט הזכיר כי תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות עשויה להידחות בשל שיהוי רק במקרים חריגים, כאשר התובע זנח את תביעתו או כאשר הנתבע שינה את מצבו לרעה. כאן הוצגו ראיות לפניות חוזרות לחברת הבנייה בשנים 2016 ו-2018, וכך נדחתה גם טענת חוסר תום הלב, שכן חברת הבנייה היא זו שמנעה את מסירת ערכי הביצוע הסופיים שעל בסיסם אמור היה להיערך החשבון.

נקודה משמעותית נוספת היא היחס שעשה בית המשפט לנטל הראיה ולכלל ההימנעות מהבאת עדים. חברת הבנייה הסתפקה בעדות יחיד של איש הכספים שלה, ולא הביאה את האדריכל או איש המקצוע שלכאורה ביצע את עבודות הפיתוח מטעמה. הימנעות זו פעלה לחובתה, וחיזקה את הראיות שהציגה התובעת. כפי שנקבע בפסיקה מתמשכת, צד שאינו מביא ראיה מהותית שיכול היה להציג, חזקה שהיה בה כדי לפגוע בעמדתו.

הפרק החשוב ביותר לבעלי מקצוע

מקום מיוחד ראוי לקביעת בית המשפט בנושא העמימות הראייתית. ההסכם קבע שהתמורה הסופית תיגזר מעלות הביצוע בפועל. חברת הבנייה מנעה מהאדריכלים את הגישה לנתון הזה במשך שנים. בית המשפט קבע כי מקום שבו צד לחוזה מונע מן הצד שכנגד את הגישה לנתון הדרוש לעריכת החשבון הסופי, אין הוא יכול להיבנות מן העמימות הראייתית שנוצרה בשל מחדלו שלו.

מדובר באחת הקביעות המעשיות ביותר בפסק הדין, וזו קביעה שכל בעל מקצוע חוזי, אדריכל, מהנדס, יועץ או יזם, צריך לזכור. צד שמסתיר נתונים שהוא חייב למסור, אינו יכול לאחר מכן להישען על אותה הסתרה כדי להפחית את התמורה.

התוצאה הכספית של פסק הדין

בית המשפט אימץ את החישוב המעודכן של חברת האדריכלים, אשר התבסס על תעודת עובד הציבור של גזבר העירייה ולפיה ערך הפרויקט הכולל הגיע לסך של 4,896,782 שקלים. יתרת החוב נקבעה על 80,038 שקלים, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממאי 2015 ועד התשלום בפועל ובתוספת מע"מ כדין. לכך נוספו 25,000 שקלים שכר טרחת עורך דין ותשלום האגרה ששולמה.

הצירוף של ריבית, הפרשי הצמדה ומע"מ במשך כעשור הופך את ההפרש בין הצעת הפשרה הסבירה שיכלה חברת הבנייה להציע בזמן אמת לבין הסכום שתשלם בפועל לסכום בעל משמעות עסקית של ממש. זוהי תזכורת לכך שהליך משפטי שמתנהל לאורך שנים נושא עלות נסתרת, גם לצד שמשתמש בו ככלי דחייה.

מסרים מעשיים לנותני שירות בענף הבנייה

פסק הדין ממחיש את חשיבותו של תיעוד מסודר. תוכניות שנמסרות למזמין צריכות להישלח בערוץ מתועד, רצוי במייל, ועם מנגנון אישור קבלה. כאשר תוכנית חתומה על ידי המזמין נושאת את הכיתוב "לביצוע", זוהי ראיה שקשה מאוד לסתור בדיעבד.

ניהול שכר טרחה שמבוסס על אחוז מערך הביצוע מחייב מנגנון פשוט אחד בהסכם, התחייבות של המזמין למסור את ערכי הביצוע בפועל בתוך פרק זמן קצוב מסיום הפרויקט. בהיעדר מנגנון כזה, הצד שמספק את השירות מוצא את עצמו תלוי בשיתוף פעולה של מי שיש לו אינטרס שלא לשתף פעולה.

לבסוף, אסור לתת ללוח הזמנים של ההתיישנות לסחוט את התובע. אמנם בית המשפט קבע כי הגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות אינה מהווה כשלעצמה שיהוי, אך תיעוד פניות חוזרות לאורך השנים הוא חיוני, וזה בדיוק מה שנעשה במקרה הזה, ובדיוק מה שאפשר לדחות את טענת השיהוי במלואה.

מעבר לכך, לפסק הדין יש משמעות גם בכל הנוגע לאופן הכנת תיק הראיות. ארבעה עדים מטעם התובעת, שני אנשי מקצוע מהפרויקט עצמו, מומחה כלכלי שערך את החשבונות, ובעלת השליטה שהייתה אחראית על ההתקשרות, יצרו רצף ראייתי שאי אפשר היה לערער עליו בעדות אחת של איש כספים. תכנון מוקפד של מערך העדויות, יחד עם תעודות עובד ציבור שמהוות אישוש חיצוני ואובייקטיבי, הם המתכון להצלחה במחלוקת חוזית מסוג זה.

עו"ד אורי שילה, ממשרד א. שילה ושות' עורכי דין, ייצג את חברת גיורא גור ושות' אדריכלים בע"מ בהליך.

ת"א (שלום ת"א) 53565-12-19 גיורא גור ושות' אדריכלים בע"מ נ' ראובן בורנובסקי הנדסה בניין ופיתוח בע"מ, פסק הדין ניתן ביום 7.5.2026.

משרד א. שילה ושות' עורכי דין מתמחה בליטיגציה מסחרית, בתחומי תכנון ובנייה ומקרקעין, ובייצוג בעלי מקצוע בענף הבנייה במחלוקות שכר טרחה והפרת חוזה. לתיאום ייעוץ ניתן לפנות למשרדנו בחיפה בטלפון 04-8535656 או בתל אביב בטלפון 03-5611411.